הם אמורים לבוא לבד

בכל פעם שאני תקוע על משהו אני מתיישב עם דפדפת ומתחיל לחפור בתודעה שלי. התחלתי לעשות את זה כשלמדתי את שיטת ביירון קייטי וגיליתי שכתיבה מאוד עוזרת לי לצאת מתוך הראש שלי, להסתכל על המחשבות והרגשות שלי מהצד ובעצם לטפל בעצמי. השאלה שהציקה לי הפעם היא למה אני לא מתקשר ללידים שיש לי ומציע להם את קורס עסק נושם? למה אני דוחה את זה בעצם?

זה לקח קצת זמן, אבל הגעתי למחשבה מפתיעה. מסתבר שאני חושב שהלקוחות שלי אמורים לבוא אליי בעצמם. ואם הם לא באים בעצמם, אז זה אומר שמה שאני מציע לא שווה וכפועל יוצא, אני לא שווה. ברשותכם אני אדלג על תהליך החפירה עצמו ועל המחנק בגרון שעלה כשהפרט האחרון הזה עלה על הדף. איכשהו זה תמיד חוזר לאותה תחושה של חוסר ערך.

הם אמורים לבוא לבד. הסתכלתי על הביטוי הזה והרגשתי איך המחשבה הזאת יושבת עליי, כמה היא כבדה ומציקה. עד כמה היא מנהלת אותי ואולי אנשים רבים וטובים אחרים. החלטתי לעשות על המחשבה הזאת את תהליך העבודה של ביירון קייטי. למי שלא מכיר, השיטה מעודדת אותנו ליצור הפרדה ביננו לבין המחשבה ובתהליך די מובנה לעזור לנו להפסיק להזדהות עם המחשבה, לבחון אותה מכל הכיוונים ובסופו של דבר להפסיק להאמין לה ללא עוררין. במרכז השיטה נמצאות שתי שאלות – ״איך אני מגיב כשאני מאמין למחשבה הזאת?״ ו – ״מי אהיה בלי המחשבה הזאת?״. אז הנה התשובות המעט חריפות שלי, אולי תתחברו אליהן גם אתם.

איך אני מגיב כשאני מאמין שהם אמורים לבוא לבד?

אני לא רוצה להציק, להפריע, להזכיר. אני לא רוצה להתקשר. אני מתחבא. אני מרגיש שלא אוהבים אותי, שלא רוצים אותי, שלא מבינים את מה שיש לי להציע. אני מרגיש שדוחים אותי וחושב לוותר על הכל. אני תקוע, מתוסכל, כועס על העולם ועל עצמי. נמאס לי! אני מרגיש כשלון מוחלט ושאין סיכוי שזה אי פעם יצליח. הם אמורים לבוא ולא באים – ז**ות! אני שונא אותם, אני לא רוצה לדבר איתם, אני בטח לא קשוב אליהם ולא יודע איך להגיע אל ליבם. אני מרגיש מחנק בחזה, תקוע, לא יכול לנשום. מרגיש עסר ערך וחסר משמעות, ללא שמץ של סיכוי לצאת מזה. גועל נפש! [כאן היה רצף של קללות וגידופים שנגנז בעריכה]! בגללם שום דבר לא הולך לי!

כמו שאתם יכולים לראות, כמות הרעל שמסתתרת מתחת למשפט הדי תמים הזה רצינית ביותר. המטרה של החלק הזה של התרגיל היא להרגיש במלוא העוצמה את מה שהמחשבה מחוללת בראש, בלב ובגוף. אצלי זה בדרך כלל לא נגמר לפני שאני מתחיל לקלל :).

השלב הבא, אחרי שלוקחים כמה נשימות עמוקות, הוא לבדוק מה היה קורה אילו לא הייתי מסוגל לחשוב את המחשבה הזאת. הטריק הזה דורש מעט תרגול והכוונה כשעושים אותו בפעם הראשונה וזה במיוחד קשה עם מחשבות טורדניות, כמו למשל המחשבה ״הם אמורים לבוא לבד״. ובכל זאת, כשמחכים כמה דקות עם עיניים עצומות, התשובות מתחילות להגיע.

מי אהיה בלי המחשבה הזאת, הם אמורים לבוא לבד?

הם לא באים. זו עובדה במציאות, אבל עכשיו בלי המחשבה אני רואה שאני אשאל בעצם למה. אני אנסה להכנס לראש שלהם, אגייס את כל האמפטיה שיש לי ואבדוק למה הם לא באים. ואז אני אראה שזה פחד. אולי פחד מהצלחה, אולי פחד משינוי, אולי יותר מזה – פחד משינוי תודעתי. חמודים. הם מפחדים משינוי תודעתי והמסר שלי הוא שזה יהיה קשה ומהיר ומטורף ועצמתי ביותר! לא מסר מרגיע במיוחד. אולי המסר שלי צריך להיות יותר עדין. אני אראה שהם מפחדים להתאכזב, שוב, מפחדים לגייס את האמונה שלהם ושוב ליפול. אולי הם לא מאמינים שאפשר או מפחדים להאמין. יש פה צורך בתהליך, בכניסה רכה כי הם מחפשים בטחון ואני כרגע לא נותן אותו.

אז מי אני אהיה בלי המחשבה? חופשי, קשוב, מאמן, נעים, תורם, מצליח, עדין, רגיש.

נקודת המבט הזאת פתחה לי את המחשבה בכיוון חדש. יכול להיות שכל התובנות שכתבתי במהלך התהליך אינן נכונות, אבל זה ללא ספק יצר אצלי תנועה ואת הרצון לשאול, להקשיב ולבדוק מה הלקוחות שלי רוצים, מה מפריע להם ומה אני יכול לתת שהוא נכון יותר.

אין לי עדיין תשובות, רק התחלות של תשונות. אבל שמתי לב שהתחלתי את העסק הזה עם הרבה שאלות, דיברתי עם מטפלים, שאלתי מה מפריע להם, מה הם צריכים ואיך אפשר לעזור. ולאט לאט נסגרתי, ייצרתי פתרונות ותשובות עם עצמי, הפסקתי לשאול ואיבדתי את זה. עכשיו הגיע הזמן להפתח שוב ולשאול שוב ולשם כך פתחתי סקר באתר שלי. הסקר מאוד קצר ובסה״כ מבקש תשובה על שאלה אחת – מה הדבר הכי קשה בלהיות מטפל עצמאי?

אשמח מאוד אם תשתתפו בו.