איך להגשים רעיונות

אני מתעורר ב-4 לפנות בוקר מהבכי של תום. עד שאני יוצא מהמיטה, מכין לו בקבוק קטן של חלב ומרגיע אותו עוברות 20 דקות ואני כבר ער לחלוטין ומחשבות מסתובבות אצלי בראש בקצב מסחרר. אני מרגיש פתרון לאיזו בעיה מורכבת שמציקה לי כבר הרבה זמן, הולך לסלון, מדליק את האור, פותח דפדפת נקיה ומתחיל לכתוב. אחרי שעה או שעה וחצי של כתיבה ויצירה בוערת, מסופק, אני חוזר להתרכבל ליד יעל במיטה החמה.

הדבר הזה קורה בחלק ניכר מהלילות והוא לא התחיל כשתום נולד. הרעיונות הכי טובים שלי, הפתרונות לבעיות הטכניות והאימוניות הכי סבוכות, תמיד באו לי בשעות לא שגרתיות. זה תמיד מגיע עם פרץ מטורף של אנרגיה שמתבטא בכתיבה, או בתכנות או בציור דיאגרמות. לפעמים הפרץ הזה נמשך כמה שעות, לפעמים אפילו כמה ימים ובביתנו הוא קיבל את הכינוי ״תכנתת״ (מחלת התכנות) – פרץ יצירתיות בלתי נשלט שבהמלכו נוצרים דברים שבמצב רגיל גם בזמן ארוך פי 10 לא הייתי מצליח ליצור.

במגירה (הוירטואלית) שלי יש עשרות רבות של דברים כאלה – קטעי קוד, טיוטות מאמרים, עסקים שרציתי להקים, פלאיירים שרציתי לתלות ורעיונות מסוגים שונים ומשונים. מעט מאוד מהדברים האלה יצאו אל הפועל. סך כל הדברים האלה, תוצרים של פרצי יצירתיות שמעולם לא ראו אור, נותנים לי את התחושה שאני אדם מאוד לא יציב. שאין בכלל טעם שאני אתחיל להתעסק עם משהו, כי אני בטוח אזנח אותו לאחר זמן קצר מבלי שיצא מזה משהו.

דיברתי עם חבר טוב שלי הערב על איך זה קורה. הגענו יחד למסקנה ששורש העניין כאן הוא הפחד מדחיה. כשאנחנו יוצרים משהו מיוחד ורוצים לשתף אותו עם העולם, אנחנו בדרך כלל בוחרים באחת משתי אפשרויות: או שאנחנו דוחפים את היצירה עמוק למגירה מתוך כוונה לשפר ולשייף אותה לפני שאנחנו מראים אותה לאנשים, או שאנחנו מראים את זה לאדם אחד שאנחנו מאוד סומכים על דעתו. האפשרות הראשונה מובילה בדרך כלל למעגל חוזר של תיקונים, שיפורים ועידונים שלעולם לא מייצר את התוצאה הרצויה עד לאובדן אמון וזניחה של הרעיון המקורי. האפשרות השניה היא חרב פיפיות. אם יעל (שאני מאוד סומך על דעתה) אוהבת את מה שיצרתי, אני עלול לחשוב שזה רק בגלל שהיא אוהבת אותי. אם היא לא אוהבת את זה, זה פוגע בי מאוד, מוציא את כל האנרגיה היצירתית ולרוב הורג את הפרויקט.

יש עוד אפשרות – לפרסם את התוצר במקום פומבי כמו פייסבוק או גיליסט. זה בדרך כלל דורש גיוס אומץ משמעותי ומרגיש כמו התנהגות שונה לחלוטין משתי ההתנהגויות שלעיל, אבל זה לא באמת המצב. כשאנחנו מפרסמים משהו במקום פומבי, אנחנו אומנם עומדים על במה מול המון אנשים, אבל הפרצוף של כל אחד מהם תקוע בתוך הטלפון (המטאפורי והאמיתי) שלו. במילים אחרות, בעולם מלא הרעש של ימינו, פרסום במקום פומבי לפעמים דומה לאי פרסום בכלל. בחלק ניכר מהמקרים נקבל לייקים מאנשים שאוהבים אותנו, שממילא שלא יתייחסו לתוכן שפרסמנו. וזה, מסתבר כואב לא פחות.

בהנתן רעיון חדש ומגניב שעולה במוחינו הקודח, אנחנו נוטים לבחור באחת משלוש דרכים לצמצם את הסיכון לדחיה – אנחנו לא מראים את הרעיון לאף אחד, אנחנו מראים אותו רק לאדם אחד שדעתו חשובה לנו במיוחד או שאנחנו מפרסמים אותו בפומבי. הטענה שלי היא ששלושת האפשרויות דווקא מסוכנות מאוד והסיכוי שנקבל פידבק שלילי, או שלא נקבל פידבק בכלל, גבוה מאוד.

ולמה בכלל חשוב הפידבק? אנחנו הרי לא רוצים להיות תלויים באנשים אחרים. העניין הוא שהרעיונות שלנו (לפחות הרעיונות שלי) אמורים לשנות באופן כלשהו את העולם לטובה. המימוש שלהם נמצא בחוץ, עם אנשים אחרים, במציאות שמחוץ לראש שלנו. ולכן האנשים האחרים הם חלק כל כך חשוב מהתמונה. הרעיון שאנשים אחרים לא התחברו אליו הוא כמו עץ שנופל ביער ואף אחד לא שומע אותו. האם הוא באמת היה? מצד שני, כשאנחנו כן מקבלים פידבק חיובי על רעיון שלנו (או מאמר או ציור או עסק או כל פרי יצירה אחר), אנחנו נטענים באנרגיה. אנחנו רוצים לעשות עוד. אנחנו יכולים לעשות עוד. אנחנו יכולים לתפוס את מומנטום ולקדם את הרעיון לעבר מימוש והגשמה.

למעשה, אם אחרי כל צעד משמעותי סביב הרעיון שלנו אנחנו נקבל פידבק חיובי ונדע לנצל את האנרגיה של אותו הפידבק החיובי להתקדמות לשלב הבא של הרעיון, נוכל ליצור היזון חוזר שיעזור לנו לממש את הרעיונות שלנו ואת עצמינו. לכן, יש לנו את כל האינטרס לדאוג לכך שהסיכויים שלנו לקבל פידבק חיובי אמיתי יהיו גבוהים ככל הניתן. אז אמרנו שלדחוף את הרעיון למגירה, לשייף אותו עד שיהיה מושלם, לשלוח אותו לאדם אחד ולפרסם אותו בציבור – כל אלה לא עובדים. מה כן עובד?

ההצעה שלי (ואני הולך לבדוק אותה עם המאמר הנוכחי שנולד בדיוק בפרץ יצירתיות כזה) היא לשלוח את הרעיון למספר מצומצם של אנשים שהרעיון יכול להיות רלוונטי עבורם. המחשבה האוטומאטית שלי (ואולי גם שלכם) אומרת שהסיכון לקבל פידבק שלילי יותר גדול ככל ששולחים את הרעיון ליותר אנשים. אבל חישוב פשוט מראה שזה לא נכון. אם לכל אדם יש 50% לתת לנו פיבדק חיובי ו-50% סיכוי לתת לנו פידבק שלילי, ונשלח ל-5 אנשים הסיכוי לקבל אך ורק פידבק שלילי הוא רק 3% (50% בחזקת 5). כלומר רוב הסיכויים שלפחות מישהו יאהב את מה שעשינו ויעניק לנו את האנרגיה להמשיך.

לסיכום, אם אתם אנשים ״לא יציבים״ עם פרצי יצירתיות ואנרגיה חריפים שלרוב לא מצליחים לנבוט לכדי מעשה, ייתכן שמאוד יעזור לכם לשלוח את הרעיונות הבוסריים שלכם לקבוצה נבחרת של אנשים שהרעיון אולי ידבר אליהם במיוחד, בכדי לקבל מהם פידבק ולנצל את האנרגיה שתווצר מהשיחות כדי לקחת את הרעיון לצעד הבא שלו.

עכשיו רק נשאר להוכיח את התאוריה שלי. שלחתי את המסמך הזה ל-5 חברים שעד כמה שראיתי נופלים בפח הזה ואולי יהיה להם משהו מעניין להגיד.

עכשיו מחכים.

[כמעט חודשיים מאוחר יותר]

משעשע לגלות שהמאמר שכב אצלי במגירה כמעט חודשיים. מבין 5 האנשים ששלחתי להם אותו רק אחד הגיב, אבל התגובה היתה מאוד אוהדת. יש סיכוי לא רע שהתגובה הבודדה הזו והאנרגיה שהיא נותנת לי מאשפרות לי היום, כל כך הרבה זמן אחרי, לפרסם את המאמר המקורי כמעט ללא עריכה.

לדעתי עשיתי שתי טעויות כאן. האחת היתה לשלוח את המאמר באותו מייל למספר אנשים. יש איזה אפקט כזה ששולחים מייל לכמה אנשים שכל אחד חושב שמישהו אחר יענה. השניה היתה בהעדר מעקב. מיילים כאלה, עם תוכן יחסית ארוך שצריך לקרוא, נוטים להשאר אצלינו unread במשך תקופה ארוכה ואז להעלם. לפעמים כדאי קצת לנדנד בשביל לקבל תשובה.