אני מקדיש בדרך כלל את ימי ראשון לכתיבה ולשיווק והבוקר כשהתיישבתי עם המחברת לתכנן את היום הרגשתי את החזה מתכווץ. היה לי ברור שמה שאני צריך לעשות היום הוא לפרסם את המאמר הקודם שכתבתי ולשלוח אותו בכמה ערוצי תקשורת, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לעשות את זה. למעשה, כתבתי את המאמר כבר לפני שבועיים וכמו שאומרים ״לא הגעתי״ ללשלוח אותו. הפעם החלטתי להקשיב יותר מקרוב לכיווץ בחזה ולראות מה קורה שם.
ירדתי לפארק לנשום קצת אויר ולהתבונן פנימה. זה לקח כמה דקות, אבל די מהר ראיתי שמה שצף בי הוא שוב הפחד מדחיה. בכל פעם שאני כותב משהו, מפרסם משהו, מתקשר למישהו מהלקוחות, אני מסתכן. יכול להיות שלא יקראו את מה שכתבתי, יכול להיות שלא יבינו, יכול להיות שתהיה ביקורת. יכול להיות שלמרות מאמצים רבים, אף אחד לא יקרא את המאמר החדש ויגיד לעצמו, הו – אלי הוא המאמן שחיפשתי. ובכל פעם שזה קורה אני מרגיש שהעולם דוחה אותי. זה קשור כמובן לחווית הילדות שלי שלא באמת רואים אותי ולא מבינים אותי, אבל הידיעה הזאת לא מספיקה בשביל להשתחרר מהתחושה המעצבנת והתוקעת.
ככל שהעמקתי את החקירה סביב הרגשות האלה שלי, ראיתי שבעצם זה אני שקורא לכל התופעות האלה דחיה. אני לוקח אישית את זה שלאנשים אין זמן לקרוא, אין סבלנות להתעמק, אין כוח לענות ואין כסף לשלם. אבל זה לא באמת אישי. יש שם עולם שלם בחוץ של אנשים עם דעות, רגשות ומחשבות שלא קשור אליי. ומה שלי נותר לעשות הוא רק את הטוב ביותר שלי, ללמוד מהטעויות ולהמשיך ללכת. אני מתאר לעצמי שהתובנה הזאת תתנדף בעוד כמה ימים או כמה שבועות, אבל בינתיים נראה לי שמצאתי לעצמי טריק להזכיר אותה.
בכל פעם שאני שולח מייל לרשימת התפוצה, בכל פעם שאני מפרסם משהו בפייסבוק, בכל פעם שאני תולה פלייר, אני נזכר שבעצם –
אם יראו ולא יפתחו, דיינו
אם יפתחו ולא יקראו, דיינו
אם יקראו ולא יבינו, דיינו
אם יבינו ולא יתחברו, דיינו
אם יתחברו ולא יגיבו, דיינו
אם יגיבו ולא יפרגנו, דיינו
אם יפרגנו ולא יתעניינו, דיינו
אם יתעניינו ולא יתקשרו, דיינו
אם יתקשרו ולא יקבעו, דיינו
אם יקבעו ולא יבואו, דיינו
אם יבואו ולא ייפתחו, דיינו
אם ייפתחו ולא יתקדמו, דיינו
אם יתקדמו ולא יעופו, דיינו
אם יעופו ולא ימליצו, דיינו
ואם ימליצו?
די דיינו, די דיינו, די דיינו, דיינו דיי-נו!
ועכשיו, נדמה לי שאפילו אם אף אחד לא יגיד מילה טובה על המאמר הזה וגם אם מישהו יחשוב שהוא טפשי למדי, אני אהיה בסדר. וזה כנראה הסוד שיכול לאפשר לי ולאנשים אחרים להמשיך ולשווק את מה שאותו האנחנו רוצים לעשות יותר מכל דבר עולם – לטפל.
יעל
/ 30/12/2014אין עליך, אתה מלך אמיתי מהזן שכבר לא קיים,
הכנות שלך, העומק שלך, הרגישות שלך, היופי הפנימי….
ד י י נ ו !!!!!!!!!!
אלי
/ 30/12/2014תודה רבה לך אהובתי, בזכותך אני מפחד הרבה פחות ומוכן לנסות הרבה יותר :-)
אורי
/ 08/02/2015גדול!!!
תובנה פשוטה ואמיתית, ובו"ז גם עמוקה ומשמעותית.
הצלחת להעביר אותה בשירה ובטעם טוב (-:
אחלה טריק, אהבתי!
אלי
/ 09/02/2015תודה יקירי, כיף לראות שאהבת. עוד נעשה מזה סדר פסח :-)
לינה טרנה
/ 08/02/2015מאוד מתחברת…
אני מגלה פעמים כה רבות שהסרטים ההוליוודיים שעוברים לי בראש על אנשים ומה הם חושבים עלי הם קשורים מעט מאוד למציאות. המציאות היא שכל אחד נמצא אי שם בתסריט של עצמו וואלה מעניין לו את התחת העסק שלי וכל מה שעובר עלי בהקשר של העסק שלי, אלא אם כן הוא או היא במקרה שלי, חשה שזה נוגע בה באמת והיא יכולה לקבל מזה משהו לעצמה.
ואני נעלבת כל כך שלא מגיבים לי ושוכחת שגם אני רוב הזמן לא ממש מגיבה כי וואלה עמוס, עמוס, עמוס אינפורמציה…
אלי
/ 09/02/2015כן, העומס הוא בלתי רגיל. אבל יש הו גם משהו נחמד. אנחנו יודעים שעבור מי שכבר כן טרח והגיב או התייחס, באמת הצלחנו לעשות משהו. וזה כיף גדול. תודה רבה!
אפרת גרוסמן
/ 09/02/2015מעולה!
חוץ מהעובדה שאני מאוד מזדהה עם הפחד מדחיה וההבנה שזה לגמרי לא קשור למציאות, (לאנשים יש מליון סיבות לעשות או לא לעשות דברים חוץ מלא לאהוב אותי אישית או לא לאהוב את מה שאני עושה) השיר הזה מעולה. הוא באמת מפרק כמה שלבים יש בדרך ספציפית לגבי מענה לשיווק בדרך מסויימת, וזה מעלה לי רעיון לעשות את זה גם לדברים אחרים. יש בו באמת קבלה של האחר במקום להתמקד ב"מה זה אומר עלי" ממש מצוין.
תודה!
אפרת
אלי
/ 09/02/2015בשמחה רבה :-) יש כל כך הרבה דרכים שונות להעלב ולקחת דברים באופן אישי, שזה נחמד שלשם שינוי יש רשימה מסודרת שלהם. אני חשבתי שזה צשהו די טשפי שיצא לי, אבל עכשיו אפילו בא לי לעשות מזה סטיקר.
טלי פינקלשטיין
/ 10/02/2015אלי יקר,
קודם כל תודה על מי שאתה.
תודה שאתה מפיץ את האתה הזה ונותן לו להתפזר למרחקים.
תודה שיש לי את הזכות להכירך ולשאוב את ההשראה שאתה.
גם אני…מטפלת (נו, לא כזה מקורי בחבורת בת זוגתך המהממת וחברותיה), וגם אני נתקלת לא מעט בפחד מלהתקשר לאימא של מטופל, להזמין הורים לשיחה, להציע לילד משהו חדש…להביא את עצמו באופן מלא ואותנטי. כשזה קורה זה לרוב נעים אך לפעמים זה לא קורה אך שקורה בצורה עקומה.
אהבתי את ההסתכלות ההומוריסטית והמוזיקלית…גם מתחברת לי לפסח שמסמל את היציאה מעבדות לחירות. יאללה, לחיי החירות, החופש, היכולת לצחוק על הסרטים שבראש, לחיי הנפילות, לחיי הקימות, לחיי הטעויות וההצלחות.
אלי
/ 13/02/2015איזה כיף, תודה חמודה. זה מעניין שאת אומרת שהשיחות לרוב נעימות ועדיין הפחד עולה. כנראה שלא צריך הרבה נפילות ודחיות כדי שנחשוש מהבאה בתור.
ליהי בללי
/ 18/02/2015מאד אהבתי ומאד התחברתי. ים של פחד שמנהל אותי.
כל-כך, מה שאחרים עושים כל כך לא קשור אליי אישית. הידיעה בראש כל-כך רחוקה מההבנה וההפנמה של האמת הזו לגבי המציאות. כל כך הרבה טריגרים משכיחים זאת ממני ושוב ושוב צריכה להזכיר לעצמי. מאד אהבתי את השיר שלך…רוצה להדפיס ולהפוך למגנט- לתלות לי מול הפרצוף- בשולחן העבודה, במקרר….יש ידיעה ויש שיכחה אז צריכה תזכורות כל הזמן. תודה רבה אלי.